במרבית המקרים, האבחון הראשוני מתבצע על ידי רופא משפחה, אך האבחון הסופי נעשה על ידי נוירולוג בקהילה או נוירולוג מומחה להפרעות תנועה. מתבצעת בדיקה קלינית שמטרתה לבחון האם קיימים לפחות שניים או שלושה תסמינים תנועתיים ולא תנועתיים אופייניים למחלת הפרקינסון (רעד הבולט יותר במנוחה, האטה ומוגבלות בתנועות, נוקשות בשרירים, חוסר שיווי משקל וקושי בדיבור), וכן על סמך ההיסטוריה הרפואית של המטופל. הופעת התסמינים רק בצד אחד של הגוף יכולה גם היא לסייע באבחון.

הרופא לעיתים יפנה את המטופל לביצוע מיפוי מוח (SPECT) או סריקת Fdopa בעיקר במקרה והאבחנה אינה חד-משמעית. בדיקות אלה סורקות תאי עצב ספציפיים אשר מגיבים לדופמין. עם זאת, גם בבדיקה זו, תוצאת מיפוי לא תקין לא מעידה בהכרח על מחלת פרקינסון שכן תוצאה כזו יכולה לנבוע גם ממחלות ניווניות או נוירולוגיות אחרות אשר נובעות מבעיות במערכת הדופמין. לכן, לקיום התסמינים משקל רב יותר באבחנת פרקינסון.

עם זאת, יש לציין כי תסמינים המאפיינים את מחלת הפרקינסון אינם מעידים בהכרח על קיום המחלה ויכולים לנבוע מסיבות אחרות. לדוגמה:

• ישנן תרופות פסיכיאטריות וכן תרופות נגד בחילות אשר מובילות לחסימת הפעולה של הדופמין.
• חשיפה לרעלנים מסוימים.
• פגיעות ראש.
• הפרעות מוחיות, שבץ מוחי, הצטברות נוזלים במוח, דמנציה.
• רעד ראשוני – תסמונת נוירולוגית שגורמת לרעידה לא רצונית.

לכן, לעיתים הרופא יפנה את המטופל גם לביצוע בדיקות דם, ו/או בדיקות הדמיה אחרות כמו MRI, אולטרסאונד או סריקות PET בהן עשוי להתגלות מקור אחר לתסמינים ולשלול אבחנת פרקינסון.

דרך נוספת עבור הרופא להגיע לאבחנת פרקינסון היא על ידי מתן תרופת סינמט (קרבידופה/לבודופה) למטופל. תרופה זו, אשר משמשת לטיפול בחולי פרקינסון, יכולה לאשר את האבחנה, במידה ונטילתה מובילה לשיפור משמעותי.

לאור העובדה שאין בדיקה ספציפית לאבחון פרקינסון, לפעמים נדרשות מספר פגישות מעקב עם נוירולוגים מומחים בהפרעות תנועה. ככל שהמחלה בשלבים מתקדמים יותר, הסימפטומים קלים יותר לזיהוי, ולכן האבחון קל ומהיר יותר.