ניתוח DBS  – "האופציה הניתוחית לחולה במצב מתקדם"

פאנל רופאים בהנחיית פרופ' רביי בסמינר בזיכרון-יעקב 9/06/2004

מחלת הפרקינסון מתפתחת אצל כל חולה בקצב ובצורה שונים, אך באופן כללי ניתן לומר שבשבע השנים הראשונות, תופעות המחלה הן קלות ומתפתחות באיטיות. לאחר מכן מתגברות התופעות ומתחילות תופעות של דיסקינזיה ותגובות בלתי נשלטות. כאשר הטיפול בתופעות המחלה בעזרת התרופות המקובלות איננו משיג יותר את מטרתו קיימת מזה מספר שנים האופציה הניתוחית של השתלת אלקטרודות. הניתוח איננו מרפא את המחלה ואיננו משפר בהרבה את בעיות הנוקשות והאיטיות, אך משיג תוצאות טובות בהפחתת תופעות הרעד והדיסקינזיה.

70% מהניתוחים עוברים ללא סיבוכים.
15% מהניתוחים עם סיבוכים קלים
13% מהניתוחים עם סיבוכים בינוניים
2%   מהניתוחים עם סיבוכים קשים

(נכון לשנת 2004).

עיקר הכישלונות נובע מבחירת חולים בלתי מתאימים לניתוח.

ד"ר קושניר – מצדד בדחיית האופציה הניתוחית עד כמה שאפשר בשל הסיכונים הכרוכים בה, על אף היותם קטנים.

ד"ר שלזינגר – מצדדת באופציה הניתוחית תוך בחירה קפדנית של החולים המתאימים.

ד"ר חסין – מצדדת באופציה הניתוחית תוך הסבר והבהרה לחולה שהניתוח איננו פעולה חד פעמית אלא התחלת פעילות קבועה של כיוונים ואיזונים תרופתיים כמו גם טיפול בזיהומים אפשריים בהקשר לציוד המושתל.

ד"ר ז'לדטי – מצדדת באופציה הניתוחית בשל התוצאות הטובות המושגות בתחום התנועות הלא רצוניות והרעד.

ד"ר גלעדי – מצדד באופציה הניתוחית תוך סינון קפדני של המועמדים לניתוח ורק לאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות כגון הזרקת אפומורפין. הכנסת תרופות נוספות לשימוש כגון מדבקות לשחרור מושהה של התרופה דרך העור וכדומה, יתנו בידי הרופאים כלים נוספים לטיפול בחולים, לפני ההזדקקות לאופציה הניתוחית.

הערה: סיכום הדברים נעשה למיטב הבנתי ואין לראות בו המלצה לדרך פעולה כלשהי ובוודאי לא כתחליף להתייעצות עם רופא מומחה.

רשם: דניאל נוימן
ט.ל.ח.