נויה גבע – עמותת פרקינסון בישראל https://www.parkinson.org.il עמותת פרקינסון בישראל Wed, 22 Dec 2021 07:17:52 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.5.2 https://www.parkinson.org.il/wp-content/uploads/2019/08/cropped-favicon-32x32.png נויה גבע – עמותת פרקינסון בישראל https://www.parkinson.org.il 32 32 חשיבות סדר יום פעיל בשמירה על התפקודים והיכולות https://www.parkinson.org.il/%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%93%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d/ Wed, 22 Dec 2021 07:06:52 +0000 https://www.parkinson.org.il/?p=12064

פרקינסון היא מחלה נוירודגנרטיבית, כרונית מתקדמת.

המסר למתמודד, כיום, הינו שמירה על פעילות גופנית, קוגניטיבית וחברתית, כדרך חיים וכדרך לטיפול במחלה והתקדמותה.

דרכי ההתמודדות שונות מאדם לאדם – במוטיבציה לשמירה על התפקודים. במצב הרגשי, המשפיע על גיוס המוטיבציה. ביכולת להתארגן לסדר יום מובנה ופעיל ובשרותי השיקום המצויים בסביבתו של המתמודד.

ישנן אפשרויות רבות ומגוונות לפעילות – חוגים שונים של ריקוד, פעילות גופנית, יצירה והעשרה – כולם תורמים לתעסוקה ומהווים דרך נהדרת לשמירה על היכולות בשילוב הנאה ויצירת משמעות וערך ליומיום.

חוגים ופעילויות הם טובים אבל פעמים רבות לא מספיקים או לא מספיק מקצועים על מנת ליצר בסיס טוב של עבודה לשמירה על בריאות. לרוב כדאי וצריך לשלב טיפול מקצועי של פזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת ותמיכה רגשית במתמודד ומשפחתו. כאן נכנסים לתמונה אנשי המקצוע השונים בקופות החולים, ביחידות להפרעות בתנועה או בשוק הפרטי.

יתרונות איש מקצוע אשר מבין ויודע פרקינסון הם רבים – הבנת המחלה על גווניה השונים מאפשרת טיפול מתאים ונכון למתמודד הספציפי. חיזוק ושימור היכולות ובנית תוכנית פעילות המתאימה ליכולות של מתמודד מסויים (אשר אולי לא יתאימו למתמודד אחר). הבנת המחלה מאפשרת לאיש המקצוע לטפל בדרך המתאימה ביותר ו"לתפור" תוכנית טיפול מותאמת אישית תוך עידוד להתקדמות ושמירה על בטיחות המתמודד. מדובר ביתרון לא רק בבנית "תוכנית על" אלא דווקא בהתמודדות עם הפרטים הקטנים בחיו של המתמודד המסויים, הבנת הקשיים שהמחלה מיצרת אצלו ומציאת פתרון המתאים לו ספציפית (תרגילים ספציפים, התאמת סביבת החיים של המתמודד לקשיים שחווה, הבנת הקשיים הפסיכולוגים המסויימים ומציאת מענה משותף לקשיים ועוד).

לא תמיד קל להרכיב צוות כזה (חשוב לומר גם שלא תמיד יש צורך בצוות – כל מתמודד והצרכים שלו וכל שלב במחלה מחייב התערבות שונה). הטיפולים בקופות החולים לא תמיד נגישים ולא תמיד מקצועים מספיק אך השאיפה, בעיני, היא לנסות וליצור סביב המתמודד מערכת תומכת רחבה ככל הניתן.

בניית סדר יום מאורגן ומלא בפעילות  כרוחה, בדרך כלל, במאמץ רב בפן האירגוני ובעלות לא מבוטלת בפן הכלכלי. ונניח שהחלקים האלו אינם בעיה (הכלכלי והארגוני) ישנה בכל זאת בעיה מובנת או גורם מקשה בהתבוננות בלוח הזמנים – העובדה שישנם כל כך הרבה אנשי מקצוע בתמונה ורובם, אם לא כולם, לא  מתקשרים האחד עם השני, לא עובדים במשותף, לשמירה על איכות חיו של המטופל.

במחלה כמו פרקינסון, כל חולה נראה קצת אחרת ובכל מסגרת פעילות היכולות של אותו אדם  מעט שונות. תקשורת בין אנשי המקצוע השונים יכולה לסייע לקבל תמונה מקיפה, הוליסטית, על המטופל, יכולותיו בתחומים השונים ותפקודו במסגרות השונות.

כאשר מטופל סובל מבעיה מסויימת, קושי בבליעה, לדוגמא – עבודה יחד כצוות יכולה לתת מענה לבעיה מכיוונים שונים – קלינאית התקשורת באבחון והדרכה לבליעה נכונה. פזיוטרפיה לחיזוק שרירים החיונים לצורך בליעה ויציבה.דיאטנית להרכבת תפריט עם כלכלה מתאימה. טיפול רגשי לסיוע בהתמודדות עם שינויים במצב הרוח עקב השינויים במצב הבריאות וכדומה.

הטיפול של כל איש מקצוע בנפרד יהיה טוב, אבל יוכל להיות טוב הרבה יותר אם אנשי המקצוע השונים המטפלים באותו מתמודד יצרו בינהם את התקשורת לצורך טיפול מותאם עוד יותר והוליסטי.

החיבור בין אנשי המקצוע השונים אינו משימה פשוטה ועל פי רוב המתמודד עצמו (אם יכול) או אחד מבני המשפחה של המתמודד יהיו אלו אשר יצטרכו ליצר אותה  ולדאוג להעברת המידע ולקשר. אפשר וכדאי לבקש מבן משפחה אחד שיקח על עצמו את התפקיד (אולי זו הזדמנות טובה לערב את הילדים באמצעות משימה קונקרטית ומדוייקת) והוא ידע  שזה תחום האחריות שלו. וכך הרווח כפול – המשימה מבוצעת ובן המשפחה מרגיש שהוא תורם ועוזר בדבר שיש בו צורך רב.

מדובר במשימה לא קלה אך עם ערך רב ב שמירה על התפקודים והיכולות.

]]>
למה אין לי מצב רוח? https://www.parkinson.org.il/%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%a6%d7%91-%d7%a8%d7%95%d7%97/ Tue, 19 Oct 2021 07:55:14 +0000 https://www.parkinson.org.il/?p=10322

שרה התישבה אצלי בחדר באנחה גדולה, ידה השמאלית רועדת מעט, מסגירה את סיבת הגעתה לחדר.

"אמרו לי שכדאי שנדבר.., אז באתי, למרות שאני לא יודעת מה אפשר כבר לעזור לי…"

שרה, אישה צעירה, נאה למראה, כבת 55. עוסקת בתחום הבנקאות בתפקיד די בכיר. אם לילדים בוגרים צעירים ונשואה מזה שנים רבות ממשיכה לספר –

"אבחנו אצלי פרקינסון, לפני בערך חמש שנים. הכל היה בסדר עד עכשיו. המשכתי הכל כרגיל ואפילו הצלחתי להוסיף לאורח החיים הממש פעיל שלי את הפעילות הגופנית שכולם אומרים שחייבים לעשות.

אני מתעמלת כל יום , אני עובדת, אני ממשיכה להיפגש עם חברים וחברות, להיום אמא טובה, בת זוג טובה- כאילו הכל בסדר, אבל נויה, אין לי כח לכל זה.

אני מרגישה שנגמר לי הכח. הכח הפיזי הוא שנגמר, אני מגיעה לאמצע היום ומרגישה כמו טלפון עם אזהרת התרוקנות הבטריה. אני חייבת לעצור הכל באמצע היום ולנוח, ממש לנוח. ולפעמים אני צריכה לעצור יותר מפעם אחת ביום…"

התחושה הזו ש"הבטריה נגמרת" מוכרת לכולנו. פתאום באמצע היום נגמרת האנרגיה. אבל בקרב חולי הפרקינסון ה"בטריה" נגמרת מהר יותר והצורך למנוחה גדול יותר, אם אינני טועה. עם התקדמות המחלה יש צורך במנוחה רבה יותר לאורך היום. חשוב לאפשר את המנוחה הזו, אם אפשר. כך מתאפשרות שעות פעילות טובות יותר ואנרגטיות יותר.

 

"אבל זה הצד הפיזי, איתו אני עוד מסתדרת, הגרוע באמת זה שאין לי כח נפשי לסחוב את זה. אני מרגישה שזה מיותר, אני מרגישה עצב, פחד , תסכול ועוד כל כך הרבה רגשות קשים שאני פוחדת לדבר עליהם אפילו. תמיד הייתי כזו שמצליחה לראות את חצי הכוס המלאה, תמיד. עברתי קשיים בעבר, התמודדתי עם משברים מסוגים שונים. אבל עכשיו, זה גדול עלי אני מרגישה. כל מה שאני רוצה כל בוקר כשהשעון מצלצל, זה לשים את השמיכה מעל הראש ולא להלחם יותר. התעייפתי, נשחקתי, אין טעם…"

הסתכלתי על שרה, שיושבת מולי, היא לא הראשונה שיושבת כאן בחדר ומרגישה ככה. היא לא הראשונה שמרגישה כמו סוללה מרוקנת – גוף ונפש.

פרקינסון ידועה כמחלה שהמאפיין המרכזי שלה הוא  רעידות, לפחות ככה מכירים אותה מרבית האנשים. אבל פרקינסון, למרבה הצער, היא כל כך הרבה יותר מזה.

פרקינסון היא מחלה אשר נגרמת עקב ירידה במוליך העצבי דופמין, הדופמין הוא כמו הדלק שלנו – לגוף ולנפש. ולכן הפגיעה בפרקינסון היא פיזית – רעד, איטיות בתנועה ועוד מאפיינים נוספים אך הדופמין מעורב ביכולת שלנו לשמר מוטיבציה, מצב רוח, רצון לעשיה ועוד. ירידה ברמת הדופמין עלולה להוביל ליצירת דיכאון, הגברתו וכמו כן לחרדות. לפעמים הדיכאון או החרדה הם הסימנים הראשונים של המחלה, עוד לפני הופעת הסימנים המוטורים. (על חרדה אכתוב בפעם אחרת).

החלקים הנפשים של מחלת הפרקינסון מדוברים יותר בשנים האחרונות אבל פעמים רבות עדין לא מדוברים מספיק.

יהיו חולים ובני משפחה אשר יגיעו אל הנוירולוג, לאחר המתנה של חודשים ארוכים לתור המיוחל, ישבו בפני הרופא ויספרו את הקשיים, כל הקשיים אבל "ישכחו" לספר על מצב הרוח הרע, החרדות, העדר הטעם לעשיה. למה הם לא יספרו? מסיבות רבות – כי לא יבינו שזה חלק מהמחלה, כי יתביישו להודות שהגיעו למצב הזה, כי יחשבו שאין מה לעשות עם זה. ועוד סיבות רבות. וגם הרופא – לא תמיד ישאל ויבדוק. בריאות הנפש היא נושא רגיש, עדיין, אצל אנשים רבים, אנחנו נוטים לחשוב עדין כי מצב רוח ומוטיבציה הם עניין של בחירה של האדם ודרכו להתמודד. אנחנו סלחנים לסימנים פיזים ופחות לנפשיים.  

שכיחות הדיכאון בחולי פרקינסון נעה בין 30-50% .הדיכאון מהווה  גורם עיקרי לפגיעה באיכות החיים של חולים אלה ומחמירה את הפרוגנוזה. ההתבטאות הקלינית של דיכאון בחולי פרקינסון דומה להתבטאותו באוכלוסייה הכללית. יחד עם זאת, חלק מהסימפטומים בולטים יותר בחולי פרקינסון בעוד שסימפטומים אחרים בולטים פחות. הביטויים הקליניים כוללים אדישות, איטיות פסיכומוטורית, עצבות, פסימיות.
דיכאון בחולי פרקינסון נמצא קשור לחומרת המחלה, להפרעות שינה, לירידה קוגניטיבית, לנפילות חוזרות ולהפרעות בשווי משקל.

ישנם חולי פרקינסון אשר בזמן ה"off" (פרק הזמן בו מנת הדופמין שנלקחה מתפוגגת ומנת הדופמין הבאה עוד לא השפיעה – דבר אשר עלול להופיע מספר פעמים ביום אפילו) מרגישים דיכאון וחרדה בעוצמה גדולה ומתסכלת. חשוב במצב זה לפנות לנוירולוג המטפל על מנת לבחון את הטיפול התרופתי ולבדוק את התאמתו ויעילותו.

 


חשוב לי מאד להדגיש – החרדה והדיכאון הם פעמים רבות לא חבר נלווה למחלה אלא חלק מהמחלה עצמה. לא מדובר ב"משבר נפשי כי אני חולה", (לפעמים גם זו הסיבה) אלא דרך נוספת שהפרקינסון מראה את נוכחותה.

תדעו  – יש מה לעשות עם דיכאון. ולא רק שיש מה לעשות אלא חשוב לעשות כדי לא להישאר מדוכא, כדי לא לפגוע באיכות החיים שיכולה להיות טובה הרבה יותר בלי הדיכאון. איכות חיים לחולה אבל גם לסביבתו. הטיפול יכול להיות בהתאמת התרופות הקיימות, בהוספת טיפול תרופתי למצב הרוח או בהפניה לשיחות על מנת ללמוד דרכים להתמודדות עם הדיכאון.

 

פנו עוד היום – לרופא המשפחה, לנוירולוג, לאחות המרפאה, לעובדת הסוציאלית או לכל איש מקצוע בתחום כדי להגיד "יש לי בעיה" וכדי  להתחיל לטפל בה.

]]>
להיות מטפל עיקרי https://www.parkinson.org.il/%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%98%d7%a4%d7%9c-%d7%a2%d7%99%d7%a7%d7%a8%d7%99/ Sun, 12 Sep 2021 16:35:05 +0000 https://www.parkinson.org.il/?p=9878

בפוסט הנוכחי אעסוק בנושא "המטפל העיקרי בחולה". נושא בעל חשיבות גדולה אשר לעיתים אינו מקבל את המקום הראוי והחשוב לו. תפקיד המטפל העיקרי הינו "שקוף" לעיתים. דורש עשיה אינטנסיבית אשר לרוב אינה זוכה לתגמול הראוי לה – הערכה החברתית, סביבתית.

המונח "מטפל עיקרי"  (Caregiver) מתאר  בן משפחה הלוקח על עצמו את האחריות לטיפול בבן משפחה אחר, הזקוק לסיוע ברוב פעילויות היום-יומיות שלו בשל פגיעה בתפקודו העצמאי על רקע גיל או מחלה.

תפקידי המטפל העיקרי הינם רבים ומגוונים – מהטיפול בבירוקרטיה לסוגיה (רופאים, בנקים, אישורים וכו…), דרך סיוע בבניית סדר יום לאדם החולה ועד טיפול במשק הבית ובצרכים הפיזיים של האדם החולה.

ככל שמחלתו של אדם קשה יותר ופוגעת בתפקודיו באופן רחב יותר, כך גדל ומתרחב תפקיד המטפל העיקר.

אני מפרידה כאן בין המונח "מטפל בשכר" (אותו עובד המקבל שכר על עבודתו) לבין מטפל עיקרי שהינו, בדרך כלל,  קרוב משפחה אשר אינו מקבל שכר.

בעבר, ובמקרים רבים גם היום,  נשים היו אמונות על הטיפול במשק הבית ובמשפחה. בעבר, וכיום עדין בחברות מסורתיות, היו החיים במשק בית משפחתי רב דורי ומתוקף שילוב נסיבות זה – הנשים,  מסורתית, הן  אלו שטיפלו בחולים ובזקנים בתוך התא המשפחתי שלהן.

גם כיום, למרות השינוי בתפקידים המגדרים המסורתיים, עדין מרבית המטפלים העיקרים הן בעצם מטפלות עיקריות, לרוב בנות זוג ועל פי רוב הן בעצמן מבוגרות ולעיתים גם הן מאובחנות עם מחלה כלשהי. (לכן מעתה, בכתיבת הפוסט הנוכחי אשתמש בלשון נקבה למטפלת העיקרית).

על אף שאינה חולה במקרים רבים, המטפלת העיקרית מתמודדת עם קשיים אשר לעיתים אינם נופלים מהקשיים שחווה החולה. היכן עלולים לצוץ הקשיים העיקריים עבור המטפלת העיקרית?

מעמסה גופנית – הטיפול הפיזי באדם חולה עלול להיות קשה, אינטנסיבי ושוחק מאד. כאשר מדובר בהתגייסות קצרת טווח למשימה ספציפית וחולפת (למשל אחרי ניתוח) העומס, על פי רוב, הוא נסבל ואפשרי. אך כאשר מדובר במחלה כרונית מתקדמת העומס גדול ולא עתיד להשתפר. המעמסה הגופנית תפגוש את המטפלת העיקרית החל מעבודות הבית ולעיתים רבות גם בסיוע לחולה (גריבת גרביים, סיוע בכניסה ויציאה מהמיטה וכו').

מעמסה כלכלית – "מחלה זה דבר יקר…" כאשר יש אדם חולה בבית, ההוצאות גדלות לרוב. הטיפולים יקרים, התרופות מכבידות, ההכרח לוותר על ימי עבודה של המטפלת העיקרית (אם היא עדיין עובדת) ועוד ועוד הוצאות רבות ושונות אשר נוספות למשק הבית. מעמסה כלכלית זו, מתגלגלת לפתחה של המטפלת העיקרית , אשר נדרשת לעיתים רבות לצמצם בהוצאות בהן הייתה מורגלת. ולעיתים קרובות הצמצום הזה עלול לפגוע בפעילויות הפנאי המטיבות ש"אינן חיוניות".

בידוד חברתי – מחלה היא לא דבר שמזמן חברים, בוודאי לא מחלה כרונית ממושכת. ישנה נטיה למטפלת  העיקרית לצמצם אינטראקציה חברתית מסיבות רבות וביניהן – העדר זמן למפגשים, עייפות, בושה, קושי לקחת "זמן לעצמי" ועוד.

משבר רגשי – עומס התפקידים, הצטברות לחצים, בידוד חברתי – ועוד גורמים נוספים, יכולים לייצר משבר רגשי אצל המטפלת העיקרית.

משבר זה יכול לבוא לידי ביטוי  בתחושות שונות כגון  – כעס, עצבנות, תסכול ועצב אשר עלולים לפרוץ החוצה בנסיבות שונות, כלפי אנשים שונים אך בעיקר כלפי החולה עצמו.

אז מה אפשר לעשות כדי לא להישחק בתפקיד המטפלת העיקרית?

בפן הגופני – תדאגו לבריאות שלכם כדי שתוכלו לדאוג לבריאות של החולה.

הקפידו על בדיקות רפואיות.

הקפידו על שעות שינה ומנוחה מספיקות.

הקפידו על תזונה טובה ובריאה.

הקפידו על פעילות גופנית. עבודה פיזית בבית איננה תחליף לפעילות גופנית סדירה. מי שיש באפשרותה להצטרף לחוג, תהנה גם מאינטראקציה חברתית חשובה וזמן "מחוץ למחלה". למי שידה אינה משגת, הליכה יומית בליווי חבר, חברה או בן משפחה מתאימים בהחלט.

הקפידו על פעילות מיטיבה, מחוץ לבית אם אפשר ובלי החולה (פעילות עם החולה היא בנוסף). על אף שפעילות זו מלווה לעיתים ברגשות אשם, מצד המטפלת כי היא "מעיזה" לעשות בשביל עצמה כשיש כל כך הרבה לעשות (בבית, עם החולה, עם המשפחה ועוד).  אני פוגשת חולים רבים אשר שמחים ומפרגנים למי ששם עבורם ומסייע להם. . לתחושתם, זה המעט שהם יכולים לעשות עבור מי שמטפלת בהם במסירות גדולה.

הפן הכלכלי –

דאגו למצות את כל הזכויות המגיעות לכם ולחולה עצמו (ביטוח לאומי, ביטוחים פרטיים וכדומה).

תפגשו עם איש מקצוע על מנת לעשות "סדר" ולהבין מה האפשרויות הכלכליות.

הפן החברתי – הקפידו על פעילות חברתית כלשהי –

מפגש עם חברה טובה אחת לשבוע (אם אי אפשר לצאת מהבית אפשר גם בזום לשתות קפה יחד).

תירשמו לחוג שאתם אוהבים.

מצאו מועדון לקשיש בשכונה ותנסו להשתלב בפעילות (תוכלו לבדוק בשירותי הרווחה העירוניים).

ועוד אפשרויות שונות.

הפן הרגשי – טפלו במצב הרוח שלכם, הוא קריטי לבריאות הנפשית אבל גם הפיזית שלכם ושל החולה.

לכו לדבר עם איש/ אשת מקצוע המבינים בתחום ויכולים לסייע בהתמודדות עם הקשיים השונים.

חפשו קבוצת תמיכה מתאימה.

אל תישארו לבד עם הקשיים.

להיות מטפלת עיקרית לאורך זמן זו משימה קשה ומורכבת אבל גם תמורה רבה בצידה –

תחושת השליחות, המשמעות והאפשרות להעניק סיוע לאדם אהוב הופכים את המשימה  לבעלת ערך גדול.

על כך בפעמים הבאות.

]]>
לחשוב חיובי על "חשיבה חיובית" https://www.parkinson.org.il/%d7%9c%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%97%d7%99%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%95%d7%91%d7%99%d7%aa/ Sun, 04 Jul 2021 07:56:44 +0000 https://www.parkinson.org.il/?p=9635

חשיבה חיובית, או התיחסות חיובית לארועי חיים, מאפשרת לנו לחוות את הדברים באופן מטיב יותר. אין הכוונה "להפוך כל לימון ללימונדה", הכוונה בחשיבה חיובית היא לסגל לעצמנו דפוסי חשיבה עם נטיה חיובית, גם בסיטואציות שאינן משמחות נעימות .

מי שטוב לו הוא לא בהכרח מי שחיו טובים כל הזמן . או יותר נכון אין מי שחיו רצופי טוב, שמחה והנאה בלבד.  ועדין ישנם אלו המצליחים להיות שמחים בחלקם ולהתמודד טוב יותר בסיטואציות מאתגרות או לא נעימות.

לאורך שנות עבודתי עם אנשים הסובלים ממחלות ועם בני משפחותיהם, פגשתי אנשים המתמודדים עם קשיים גדולים, מורכבים וכואבים. מצאתי כי דרכי ההתמודדות של כל אדם וכל משפחה הינם שונים ומגוונים. כל אחד על פי אישיותו, מחלתו ויכולותיו. יחד עם השונות הגדולה מצאתי קו מחבר מאד חשוב ומשמעותי. אלו שמטיבים להתמודד עם הקשיים הם אלו שחווים את הקשים ואת ההתמודדות כאתגר אשר ממנו אפשר לצמוח ולגדול. אלו אשר מצליחים לראות את החלקים הבונים, המחזקים המעצימים, גם כאשר מאד קשה לראות אותם. גם כש"צריך לחפש אותם בנרות" הם בדרך כלל יהיו אלו המצליחים להמשיך "לחיות" לצד החיים עם המחלה שלהם או של בן/ת זוגם.

 מה יכול לסייע לנו לפנות מקום לחשיבה חיובית יותר? חשיבה  של "חצי הכוס המלאה" על חשבון דרך  המחשבה השלילית המאפיינת רבים כל כך מאיתנו?

החשיבה השלילית נובעת, בין היתר, מהרגלים, דפוסים חברתים ומהצורך להגן על עצמנו.

אשמור על עצמי  מפני ביקורת החברה – אהיה הראשון לבקר את עצמי.

אקטין את האפשרות להתאכזב – אם לא אצפה להצלחה.

אם אחשוב באופן שלילי תמיד יהיה מקום לשיפור.

ועוד סיבות שונות והאמת שהן לפעמים גם קצת משונות…

בחברה בה אנו חיים היום אנו מורגלים למהלך חשיבה שלילי באופן ראשוני ובסיסי אך החשיבה החיובית או השלילית אינה מולדת, או לפחות לא לגמרי.

חוקרים מצאו כי הנטיה  לאושר הינה גנטית  בכ50%. כל אחד נולד עם רמת אושר שונה על פני הרצף.

והנה המקום לתרגול ראשון של חשיבה חיובית – אם 50% נקבע עבורנו על ידי הגנטיקה הרי שיש מקום לעבודה (חיובית) על ה- 50% הנותרים.  

ההתנסויות שלנו לאורך חיינו משפיעות על אופן החשיבה החיובי או השלילי שלנו. אך באפשרותנו להשפיע על אופן החשיבה שלנו ולפתח את החשיבה החיובית כך שתהפוך לאוטומטית יותר ויותר.

אז מה אפשר לעשות?

הנה כמה דוגמאות –

  1. שימוש בשפה חיובית – כלפי עצמנו (בדיבור הפנימי) וכלפי אחרים.
  2. לחבר עשיה יומיומית שחייבים לבצע למשהו מהנה – למשל את מלאכת קיפול הכביסה לשלב עם מוסיקה מהנה. את הפעילות הספורטיבית ההכרחית לשלב עם האזנה לפודקאסט אהוב.
  3. להוקיר תודה ולבטא אותה – להקדיש זמן קבוע ביום (למשל לפני צחצוח השיניים בערב) לאמירת תודה על חוויה או עשיה מאותו היום.
  4. לצרוך תוכן מטיב וחיובי – אם סרטים עצובים עושים רע, לוותר עליהם. אם האינסטגרם או הפייסבוק מיצר תחושת החמצה – לא חייבים להיות חלק.
  5. לנסות להמנע מחשיבה דיכוטומית של שחור או לבן, טוב או רע – מרבית האירועים בחיינו ממוקמים על פני הרצף ולאו דווקא בקצוות.
  6. אימון לחשיבה חיובית – לאפשר זמן ביום (עדיף זמן קבוע) לחשיבה על משהו חיובי שקרה היום.

כמו שאנחנו מקפידים על פעילות גופנית לשמירה וחיזוק שרירי הגוף כך עלינו להקפיד על תרגול "שריר" החשיבה החיובית.

הביטוי "תחשוב טוב יהיה טוב…",  אני לא באמת חושבת שהוא נכון אבל הביטוי "תחשוב טוב, מצב הרוח שלך יהיה טוב יותר…" זה כבר נשמע אחרת.

]]>
קבלת אבחנה חדשה https://www.parkinson.org.il/%d7%a7%d7%91%d7%9c%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/ https://www.parkinson.org.il/%d7%a7%d7%91%d7%9c%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/#comments Mon, 31 May 2021 13:27:38 +0000 https://www.parkinson.org.il/?p=9328

קבלת אבחנה חדשה של פרקינסון הינו רגע מטלטל. מדובר ברגע משנה חיים שמחלק את הזמן  ללפני ואחרי… טבעי הוא שבעת הזו יעלו חששות רבים, מסוגים שונים. מנסיוני, אחד הקשיים המהותיים שעולים בעת קבלת "אבחנה חדשה" הינו מרכיב אי הוודאות ותחושת אבדן השליטה. 

כניסתה של  מחלה לחיים גורמת  להפרה  (בדרגות שונות) של האיזון הפנימי והחיצוני. כיצורים השואפים לשמר את המערכות  באיזון ובשיווי משקל כל הזמן – יש קושי לכולנו לתפקד בתוך האזור הזה של אי יציבות ואי וודאות.

אבחנה של מחלה מערערת את מאזן הבריאות והחולי – הידיעה שמה שהיה כבר לא יהיה וכעת נושא הבריאות או נכון יותר – החולי, עתיד  להיות במרכז החיים האישיים, הזוגיים והמשפחתיים.

ערעור שיווי המשקל הזה מוביל לעיתים להפרת האיזון הנפשי – תחושה של חרדה, עצב ודאגה גדולה, משברי עבר לא פתורים – כל אלו צפים ועולים בעוצמות שונות ומשתנות ברגע שמערכות ההגנה נחלשות.

מחשבות על האפשרות של אובדן  היכולות כלכליות ופחד מפני העדר משאבים חומריים להתמודד ולהתקיים (דאגות בנוגע להמשך  עבודה המוטל בספק, הוצאות על טיפולים מסוגים שונים)  גם הן דבר מאפיין ומדיר שינה.

חששות חברתיים – מי ילווה אותי, מי יהיה לצידי, כיצד יסתכלו עלי ואיך להימנע מרחמים של הסביבה .

הרבה שאלות שעולות, מחשבות שמטרידות וחששות מהעתיד מאפיינת את שלב האבחנה.

אבחנה של מחלה  כרונית מתקדמת משפיעה מאד גם על בני הזוג ובני המשפחה כולה. אמנם חולה יש אחד, אבל ההסתגלות והצורך בשינוי והתאמה חל על כל הסובבים את האדם החולה.

עלול להיווצר שינוי ביחסי הכוחות והתפקידים במשפחה – למשל – בזוגיות בה אחד "שר החוץ" ואחד "שר הפנים" ופתאום אחראי "החוץ" לא קשוב, פנוי או מסוגל לעשות את התפקיד, מישהו צריך לתפוס את מקומו.  או להיפך – "שר הפנים" מושבת ואין מנהל לבית, למשפחה… והרי ישנם  הדברים  חייבים להיעשות… הנטל נופל פעמים רבות על בן הזוג הבריא והנטל גדול… 

וזו רק דוגמא אחת לשינויים  העשויים להופיע בזוגיות, במשפחה.

 

אז מה אפשר לעשות?

אבחנה של מחלה חדשה גורמת לתחושה של אובדן שליטה. על מנת לנסות לחזור  לאיזון כלשהו יש צורך להחזיר הרגשה של שליטה בנסיבות ובמתרחש – 

הכרות עם המחלה ולמידה על המחלה מעמיקים את הידע ואיתו את אפשרויות ההתמודדות. אבל, חשוב גם לזכור שידע רב מדי עלול להוביל לחוסר אונים, תסכול, בלבול ולהגביר חרדה.. האינטרנט עמוס במידע שלא כולו נכון ומדוייק – היזהר/י . הקשב/י  לעצמך  וקבע/י לעצמך את המינון שמתאים לך בעת הזו  – לא יותר ולא פחות.
מצא/י רופא שמתאים לך – ישנם אנשים שמודל הרופא הסמכותי מתאים להם וישנם אלו שזקוקים לרופא משתף ומערב בטיפול. לכל אחד מתאים משהו אחר. מותר לשנות, להחליף ולבדוק רופאים שונים, מטפלים שונים וטיפולים שונים.
למד/י את גופך ואיך המחלה מתבטאת – לאורך שעות היום, בעייפות, בעירנות, במתח ברגיעה. הקשבה והכרות אישית תאפשר התנהלות בטוחה ובוטחת יותר – ותאפשר שליטה טובה יותר.
שתף/י  את בני/ות המשפחה ואת בני/ות הזוג במחלה – אפשר להם פתח לעולמך כדי שיוכלו לנסות ולהבין ולעזור יותר.
האבק/י  במחלה אבל בחמלה. מלחמה קשה ועיקשת מדי גובה מחירים כבדים….
נהל/י  את הטיפול במחלה – 

הקפד/י על מפגשים רפואיים – הטיפול הרפואי חשוב וחיוני ויותר מהכל מאפשר שמירה על איכות חיים טובה לאורך שנים ארוכות. מצד שני תבדוק/י עם עצמך האם אין ביקורים אצל רופאים שונים שאינם הכרח. לא כדאי לבזבז אנרגיה כשלא חייבים.
לעשות דברים שעושים טוב – רפואה משלימה, שיחות עם תרפיסט/ית, מסז'ים, קבוצות תמיכה, הליכה בים… כל דבר שעושה לכם טוב ומשפר את ההרגשה –  יכול לשפר את הכוחות והיכולת להתמודדות. ממליצה שחלק מהפעילויות יהיו יחד עם בן/ת הזוג (בתנאי שהנוכחות שלו מטיבה איתכם/ן …) ככה מרוויחים גם זמן איכות יחד.
פעילות גופנית –חשיבות הפעילות הגופנית הוכחה במחקרים רבים– כל מי שפגשתי, שמקפיד על פעילות גופנית משמעותית, מדווח/ת על תחושת רווחה גבוהה יותר.התייחס/י  לבן הזוג ולמשפחה –  תזכור שאת/ה זקוק/ה להם – תמיכה, אהבה, סיוע קונקרטי או אחר. את/ה מצפה שבן הזוג והמשפחה יהיו עבורך משענת ועזרה אז תנצל/י את הרגעים בהם את/ה פנוי לכך ותתיחס/י לבן הזוג, תתעניין/י בו/ה ובשאר בני המשפחה. המחלה מטלטלת גם עבורם והעומס הפיזי והרגשי שלהם גדול. יחס  ומתן תחושת נראות מקלה על בן/ת הזוג ומאפשרת מתן תמיכה גדולה יותר.אני נתקלת הרבה פעמים בשלב ההסתגלות לאבחנה באמירות כמו " החלומות שחלמנו כבר לא יתגשמו…" והתשובה שלי בדרך כלל היא – "כרגע אתם יכולים לעשות הכל…אז תעשו…" 

אל תחכו עם דברים שאתם רוצים לעשות ותתאבלו על מה שבהמשך אולי לא       תוכלו לעשות – פשוט תעשו אותם

אף אחד לא בוחר להיות חולה, וגם הבחירה בסוג המחלה אינה בידנו,  אולם היכולת של כל אחד ואחד  להשפיע על המשך החיים עם המחלה היא דרמטית.

]]>
https://www.parkinson.org.il/%d7%a7%d7%91%d7%9c%d7%aa-%d7%90%d7%91%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/feed/ 2
לחיות עם פרקינסון – במבט על היחיד, הזוג והמשפחה https://www.parkinson.org.il/%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%96%d7%95%d7%92/ Tue, 26 Jan 2021 16:15:05 +0000 https://www.parkinson.org.il/?p=7955

פרקינסון היא מחלה של יחיד, המאובחן במחלה נוירו-דגנרטיבית. החולה הוא הנושא את סימני המחלה ועליו להתאים את חייו כל הזמן לשינויים שהמחלה מזמנת.

מתוך עבודתי עם חולי פרקינסון ומשפחותיהם מצאתי כי מדובר במחלה אשר משפיעה באופן דרמטי על המערכות המקיפות את החולה – הזוג, המשפחה והקהילה סביבו. הפניית הזרקור על הסובבים את החולה מאפשרת התיחסות לקשיים שהסביבה חווה.

התיחסות לקשיים של הסביבה מאפשרת איכות חיים טובה יותר לחולה עצמו.

מתוך הבנה זו מוקדש הכתוב לחולים, לבני הזוג ובני המשפחה אשר מלווים את החולה.

זוגיות מתחילה ביצירת קשר בין שניים – קשר שמתחיל באופנים שונים.

לפעמים ניצוץ גדול של חיבור – חיבור המכיל בתוכו עניין משותף, משיכה גופנית ורגשית ורצון לצאת למסלול חיים משותף. לפעמים מתוך כדאיות ונחיצות הדדית. לפעמים מתוך בחירה ולפעמים מתוך בחירה מעטה.

השאיפה היא ליצר מסגרת אשר בה כוחם של השניים יעלה על האחד.

עם הזמן הזוג הופך למשפחה, על העושר והאושר הגדולים שהיא מזמנת אבל גם עם אחריות על גידול ילדים, פרנסה, שמירה על סביבה מטיבה ובטוחה לכל החלקים בה. 

היומיום הזוגי הופך לריקוד זוגי משותף של חלוקת מטלות בין בני הזוג – משימות מחוץ לבית (פרנסה, שמירה על קשרים עם המערכות מחוץ למשפחה) ומשימות בתוך הבית (טיפול במשק הבית חינוך הילדים ועוד). בנוסף לאלו גם שמירה על הביחד, החיבור המשותף והקשר האינטימי. הריקוד הזה, על הקצב היחודי לכל זוג ומשפחה, מיצר שיגרה  המאפשרת ביטחון כאן ועכשיו ואת אשליית הביטחון בעתיד. 

כאשר אחד מבני המשפחה מאובחן עם מחלה כרונית נוצר שבר המחייב שינוי בשיגרת החיים הזוגית והמשפחתית שנוצרה לאורך השנים. 

יתכן ויש צורך בשינוי בחלוקת המטלות, בהתארגנות האישית והמשפחתית,  יתכנו  שינויים  ביכולות – הפיזיות והרגשיות של כל אחד  בני המשפחה.

יתכן שינוי בתחומים רבים אשר מחייב את המערכת הזוגית והמשפחתית להסתגלות מחודשת. לייצר שפה חדשה ותקשורת משפחתית חדשה המותאמת לצרכים ולסיטואציה.

על מנת למצוא איזון מחדש יש לפתוח מחדש את ההסכם הזוגי, ההורי והמשפחתי ולנהל משא ומתן מחודש על מבנה הקשר והיחסים. 

את השינוי הזה ניתן ליצר.  בעזרת תקשורת טובה, פתיחות לשיחה, כבוד הדדי ומתן חופש ועצמאות לפרטים השונים במשפחה, אפשר למצוא את הדרך הטובה להתמודד עם האתגרים השונים.

 

שמי נויה, אני עובדת סוציאלית, מטפלת זוגית ומשפחתית אשר מלווה, מזה עשור, חולי פרקינסון, בני זוגם ובני משפחתם לאורך החיים עם המחלה. 

בשנות עבודתי עם חולי פרקינסון מצאתי נושאים רבים אשר נוגעים לזוגיות ומשפחה שעולים וצפים בקרב מרבית מטופלי – חיים עם מחלה, עבודה ופרנסה, קשרים במשפחה, הכנסת עזרה, עצמאות מול תלות, בקשת עזרה, יחסים עם הילדים ועוד נושאים  רבים אחרים.

אני מזמינה אתכם לקרוא, לחשוב ולאתגר את הכאן והעכשיו הזוגי והמשפחתי שלכם כדי ליצר  זוגיות טובה יותר ומשפחה חזקה יותר דווקא עכשיו – כשהפרקינסון קיימת בחייכם. 

אתם מוזמנים לפתוח את המחשבה ואת הלב – לשאול שאלות ולהעלות נושאים (בשמכם או בעילום שם) שחשובים לכם ואשמח להתיחס אליהם ככל שביכולתי.

אני כאן בשבילכם לשאלות, מחשבות או העלאת נושאים לדיון –

נויה גבע

noya.geva5@gmail.com 

]]>